השיטה והדרך

אומנויות הלחימה ידועות בעולם מזה אלפי שנים. בעבר הרחוק במזרח הרחוק אומנות הלחימה היו נחלת הכלל והם נתפסו כדרך חיים עם תפיסת עולם האופיינית להם. הם נלמדו בכל ביתי הספר כמו שעורי ספורט המתקיימים בבתי ספר בארץ, ונלמדו בתוך המסגרות המשפחתיות כחלק מאורך החיים.

כיום, אומנויות לחימה (כקרטה, קונג-פו, אייקידו ועוד), נתפסות כדרך להיות חזק וכאמצעי להגנה עצמית. אולם מהותם האמיתי אינו מוכר בקרב רוב האוכלוסיה, וטעמם המיוחד איבד מערכו בהרבה בתי ספר ללימודי אומנויות לחימה או בלימודי שיטות שונות של קרב מגע והגנה עצמית שעיקרם כשמם ללא שיוך לאומנות או למסורת כל שהיא.

דרך אומנות הלחימה הינה דרך המטיפה למוסר ערכים חיובי והינה דרך אצילית אשר המתנסה בה כפוף למערכת חוקים וכללי אתיקה המחנכים אותו לדרך של כבוד והערכה, דרך של שלום ובטחון עצמי, ודרך של נפש בריא בגוף בריא. אומנות הלחימה מאמנת את הגוף הפיזי, התודעה המנטאלית והנפש הרוחנית לעבוד כאחד ובהרמוניה. ודרך עבודה פיזית מנטאלית ורוחנית המתאמן בדרך זו מתגבר על השליליות שבו ועל היצרים הרעים שלו מזכך ומנקה את נפשו ובמקומם בונה ומלביש מערכת ערכים חיובים ומחשבה טהורה ונקיה ובמקביל מפתח ערנות ,מחשבה חדה, רוגע ושומר על בריאותו הפיזית. (אפי עמרמי)

“תלמיד מתחיל את דרכו באומנות לחימה כדרך להגנה עצמית יעילה ואז כתוצאה מאמונים קשים ומלחמה בין המוח לגוף, ע”מ להשיג תגובה אוטומטית מיידית לכל מצב נתון הוא מתמלא בתחושת רוגע ושלוה פנימיים.” (פטר , 1996, -עמ’22).

*** קטע מתוך עבודת המחקר ” השפעת אומנויות הלחימה (כספוט כחינוך וכדרך חיים) על המוטיבים בהתנהגות של לומדיה” (אפי עמרמי – 2004) ***

לימוד אומנויות לחימה כאמצעי לשיפור רמת החיים בתחומים רבים (בריאות, הצלחה, אושר ועוד)

העוסקים בתחום אומנויות הלחימה מסוגלים למצוא בוא עולם ומלואו ובעיקר בתקופה זו בה הלחץ חיים גדול מאוד, תקופה בה האלימות גוברת ומחלות קטלניות (כסרטן , התקפי לב ועוד) הנגרמות עקב השפעת הלחץ , הדאגה , העצבים וכד’ על האדם ,החומרים הרעילים שבאוכל והאויר “הצח” שאנו נושמים, הולכות ומתרבות, לימוד אומנויות לחימה יכול להיות אחד התרופות לכך.

בתקופה זו אנו חווים לצערינו גם עבריינות ואלימות גוברת שכולם בוכים אותה, לימוד ערכים חיוביים בקרב האוכלוסיה והשרשתם בבתי ספר של ילדים ונוער יכול לעזור ולהפחית משמעותית את רמת הפשע ולרפא את החברה .

לדעת ג’ון (2001),חשיפת הדרך של לימודי אומנויות הלחימה היפניות (המעשיות והפילוסופיות) יכולה לשרת כמבנה מטפיזי נפלא לטיפוח הרוח האנושית ההולכת בדרך זו במקום לטפח כלים שלא לדרך שלום ורק להעצמת השאיפות האנושיות המושחתות: תהילה, כוח ואנוכיות.

לימוד אומנויות לחימה בארץ בחתך רחב יותר של מסגרות לימוד הוא אחד הפתרונות להעלאת רמת החיים בחברה ושיפורם הן בפאן החברתי והן בפאן הבריאותי. עם זאת יש לבחון את המסגרת בה מתקיים לימוד של אומנות לחימה זו או אחרת ואת היבטיה. לא כל בית ספר ללימוד אומנות לחימה הינו בהכרח דבק בפאן המסורתי של אומנות לחימה, אלא רק בפאן הלחימה, ולפי כך חייבת להבחן כל מסגרת בה נלמד דרך אומנות לחימה באם היא קשורה לארגון בין לאומי ששורשו במזרח, המדריך הנו מוכר ע”י הארגון העולמי של אותו סגנון אליו הוא משתייך , ויש שיתוף פעולה הדדי כגון השתתפות בארועים בין לאומיים (מחנות אימונים, תחרויות וכד’), ומדריכים מחו”ל מגיעים לארץ ויוצאים מהארץ נציגים לחו”ל, ובאם המדריך הינו בעל תעודה מוכרת של הדרכה (למשל וינגייט), והינו בעל אישיות עם אותם ערכים חיוביים לפי תפיסת עולם של אומן לחימה .

קראטה קיוקושין

קראטה קיוקושין נוסד באופן רשמי בשנת 1957 על-ידי מאסוטאטסו אוימה והוא משלב בתוכו קראטה שוטוקאן וגוג’ו-ריו. קראטה קיוקושין שם דגש חזק על קשיחות פיזית ומנטלית, הכוללת קרב מגע מלא ולכן הוא נקרא לעתים גם קראטה מגע מלא (full contact karate). קראטה קיוקושין נחשב לשיטת קראטה מסורתית, ביחד עם שוטוקאן, גוג’ו-ריו, שיטו-ריו, וואדו-ריו, שורין-ריו, אוצ’י-ריו ובודוקאן. בתי ספר רבים לקראטה קשורים או מושפעים מאד משיטת קראטה קיוקושין.

מהו קראטה קיוקושין? לחלק זוהי דרך לפתח ולשמור על כח פיזי וללמוד טכניקות יעילות של הגנה עצמית. לאחרים, מדובר בהרבה יותר. קראטה קיוקושין הוא דרך חיים שמתעלה מעל ההיבטים הפיזיים של האימון. על פי מאס סוסאי אויאמה קרטה קיוקושין הוא בודו (Budo) קראטה, הדרך לשלמות עצמית באמצעות אימון אומנות הלחימה. הקראטה היא הדומה ביותר לזן מכל אומנויות הלחימה. משמעותה היא מעבר למחשבה של נצחון או הפסד, אלא הפיכתה לדרך חשיבה ודרך חיים.

בודו קראטה – המילה “בודו” – דרך הלוחם – הקוד המוסרי ודרך החיים של הסמוראי. בזמנו, היקף מיומנויות הלוחם ויכולתו קבעו לעתים קרובות אם יחיה או ימות. הבודו היה בעבר הצורך של הלוחם להגן על חייו ולכן היה עליו לרכוש טכניקה לצרכי הגנה עצמית המשולבת בנפש חזקה. כיום, המשמעות היא שונה. קראטה הוא הקרב של אדם עם עצמו והכלים שלו לדרך החיים שלו. קרב זה משמש לאדם כדי להכיר את אופיו ואת יכולתו להתגבר על מגבלות הגוף ועל מכשולי החיים. לא ניתן להבין את המשמעות המלאה של בודו קראטה מקריאת טקסט, בבודו צריך להתנסות על מנת לחוות את המשמעות אפנימית האמיתית . הבנה חלקית של משמעות הבודו ניתן לקבל מהיכרות המקור לאומנויות לחימה, מהקשר בין אומנויות הלחימה ובין פילוסופיות המזרח ומהבנת המלים “קראטה” ו”בודו”.

המילה בודו Budo – כאמור המילה בודו התפתחה מהמילה “בושידו” אולם הנה מורכבת מהמילים “בו” (מלחמה או קרב), ו”דו” (דרך), כלומר דרך המלחמה, והיא המושג היפאני לאומנויות שמשתמשות בקרב כאמצעי להגיע לשלמות של היחיד.

המילה “דו” מקורה במילה הסינית “טאו” ופילוסופיית הטאואיזם, ומשמעותה אינה שיטת לימוד (כמו לימוד טכניקות הקראטה), אלא דרך חיים. דו וזן הן משלימות: זן מחפש שלמות עצמית בדרך פאסיבית, כמו מדיטציה; דו מחפש שלמות עצמית בדרך אקטיבית, כמו האימונים עצמם. למעשה, תרגול הקראטה מוזכר לעתים כמדיטציה בתנועה (דו-זן). כלומר, מה שמושג באמצעות הבודו הוא הרבה יותר מטכניקה ויישום אומנויות לחימה, הבודו משנה היבטים רבים בחיים. קראטה ובודו לעתים מחוברות כקראטה-דו, או “דרך היד הריקה”.

דוג’ו – המשמעות המילולית של המילה דוג’ו, אולם האימונים, היא “מקום הדרך”, וזהו גם שם החדר המשמש למדיטציה במקדשים הבודהיסטים. דוג’ו של קראטה הוא לא מכון כושר, למרות שהאימונים עצמם בקיוקושין תובעניים פיזית ודורשים עבודה קשה. זהו מקום המוקדש ללימוד וככזה יש להתייחס אליו בכבוד. הקראטה-קה (אנשי הקרטה) קדים לפני שהם נכנסים לדוג’ו או יוצאים מהדוג’ו. הם גם לא נועלים נעליים בתוך הדוג’ו, לא רק כדי לשמור על הנקיון, אלא כדי להשאיר את העולם החיצוני מחוץ לדוג’ו.

מוקוסו- Mokuso , רגע של שלווה (מדיטציה) , נעשית בדרך כלל גם לפני האימון – כדי לנקות את המחשבה ולהבדיל את העבודה בדוג’ו מה”עולם החיצוני”, וגם לאחר האימון – כדי לנקות שוב את המחשבה ולחזור ל”עולם החיצוני”.דו-גי , חליפת קראטה נקראת “דו-גי”, או בקיצור “גי”, ומשמעותה המילולית היא “בגדי הדרך”. כמו שדוג’ו הוא לא סתם מכון כושר, דו-גי היא לא סתם בגד המשמש לאימון, אלא מה שהקראטה-קה לובש בדרך לשלמות עצמי.

הדו-גי מקורו טרם הגיע למראהו הנוכחי הנו ב”קימונו” המסורתי היפני שלבשו בעבר הרחוק אנשי “הבודו” מכנס, חלוק וחגורה שקושרת. את את הגי יש לשמור במצב נקי ותקין לעומת זאת, את החגורה, “אובי” (Obi), אסור לשטוף אף פעם. עם הזמן החגורה מתבלה ומתכסה בכתמי זיעה ודם כתוצאה מאימונים קשים. חגורה ישנה, בלויה ומוכתמת מסמלת את נסיון האימונים הייחודי של הקראטה-קה, שיש לשמור עליו ולא לשטוף אותו. יש הגורסים כי “הספיריט” רוח הלחימה נמצאת בחגורה וזה עוד סיבה מדוע לא לשטוף אותה.

לוחם ותיק המתאמן ומגיע לשחורה… ממשיך להתאמן שנים רבות עד שצבע החגורה השחורה דואה והנה חוזת להיות דומה ללבנה ,דבר המסמל על סגירת מעגל.

באימוני קראטה קיוקושין יש מספר מוטיבים עיקריים: קיהון (תנועות הבסיס), קטה (שילוב של תנועות, חסימות והתקפות המדמות קרב מול מספר יריבים) וקומיטה קרבות (במגע מלא, מגע חלקי או ללא מגע) .התקדמות בקראטה קיוקושין נעשית בשלבים ולכל שלב מוענקת דרגה. ישנן עשר דרגות (שלבים), הנקראות קיו (Kyu. המשמעות ביפאנית = ילד), וממוספרות בסדר יורד מקיו 10 עד קיו 1, שעל התלמיד לעבור לפני הגיעו לדרגות של חגורה שחורה (דאן 1 ומעלה. המשמעות של דאן ביפאנית = גבר).

כל דרגת קיו מסומנת בחגורה בצבע שונה ולכן התלמידים בדרגת אלו נקראים גם “חגורות צבעוניות”. הדרישות לכל דרגה מקיו 10 ועד דאן 5 מפורטות בסילאבוס של הארגון.בקראטה מסורתי יש דוג’ו-קון – כללי התנהגות בדוג’ו, שעל כל קראטה-קה לקיים. ניתן לומר שכללי התנהגות אלה חלים בתוך הדוג’ו, אבל הם נכונים גם להתנהגות בחיים, מחוץ לדוג’ו. בנוסף אליהם ישנם גם שבועת הדוג’ו ועקרונות הקיוקושין.

שבועת הדוג’ו
שבועת הדוג’ו נכתבה על ידי מאס אויאמה בעזרת כותב הספר על מיאמוטו מוסאשי, הלוחם הסמוראי המפורסם ביותר ביפאן. (כל משפטי השבועה ממוספרים כמספר 1 מאחר וכולם בדרגת חשיבות שווה.

דוגו’ קון – שבועת הלוחם במכון